המועצה הדתית והרבנות המקומית שדרות

''לאמו ולאביו'' (כא – ב)
ה''אבן עזרא'' אומר, שלפיכך אמר הכתוב ''אמו'' לפני ''אביו'', משום שעל פי רוב חייו של זכר ארוכים מחייה של נקבה והאם מתה קודם.

ומקשה העולם על ה''אבן עזרא'', הלא נאמר להלן באותה פרשה (פסוק יא): ''לאביו ולאמו לא יטמא'' – אביו לפני אמו? על כך השיב הגאון רבי יעק'לה גזונדהייט ז''ל מוורשה תירוץ פשוט וברור. להלן בפסוק י''א הן מדובר בכהן גדול, והרי כהן גדול נמשח הכהן ההדיוט אחרי שאביו מת והוא ממלא את מקומו (כפי שאמרה התורה בהרבה מקומות: הכהן המשיח תחתיו מבניו'') – אם כן אצל כהן גדול קודמת תמיד טומאת אב לטומאת אם, משום שאף אם אמו מתה קודם הרי עדיין לא היה אז כהן גדול.

על כן אומרת הגמרא לגבי הגולים לעיר מקלט: ''לפיכך אמותיהם של כהנים גדולים מספקות להם מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו'' (מכות י''א) – לפי שבהיותם כהנים גדולים כבר לא היו להם אבות כי אם רק אמהות...

''והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את יד ללבש את הבגדים ... ומן המקדש לא יצא... כי נזר שמן משחת אלקיו עליו אני ה''' (כא-י, יב)
בזמן הבית השני כבר לא היה שמן המשחה, והכהן הגדול לא היה אלא ''מרובה בגדים'' – כלומר, שהיה לובש ארבעה בגדים יותר מהכהן ההדיוט. אולם קדושתו לא נתמעטה במאומה, לפי ששמן המשחה מהבית הראשון השפיע שפע של קדושה גם על הכהנים הגדולים של הדורות הבאים וחלו עליהם כל הדינים של הכהנים הגדולים שהיו משוחים בשמן המשחה.

זהו שאמרה התורה: ''והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה'' – ''ומלא את ידו ללבש את הבגדים'' – ימלא את ידו של הכהן הגדול שאיננו אלא ''מרובה הבגדים'', כי תהיה גם בו אותה קדושה ויחולו עליו כל דיני כהן גדול – ''כי נזר שמן משחת אלקיו עליו'' – אף כי הוא עצמו לא נמשח בשמן המשחה, בכל זאת יש בו רושם מן המשחה הקדומה, שכן ''אני ה''' – וקדושתי אני נצחית היא לדורי דורות... (מלא העומר)

''ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא'' (כב-ז)
מה הכוונה שבטעם ''כי לחמו הוא''? אלא, אליבא דאמת לא היה צריך לאכול תרומה עד אשר יאיר היום. אולם, ''כי לחמו הוא'' – כיון שהוא כה משתוקק אל הקדושה, עד שזוהי בחינת ''לחמו'', צורך ראשון במעלה שאיננו יכול להתקיים בלעדיו. לפיכך, התירו לו לאכול תרומה מיד לאחרי הערב השמש.

כמו כן מצינו בחז''ל, שלפיכך אכל דוד המלך מלחם הפנים שנתן לו אחימלך (שמואל א-כא), משום שאחזו בולמוס של רעב. וגם כאן הכוונה היא כדלעיל, שתקפה אותו השתוקקות עצומה אל הקדושה, עד שלא היה עוצר כח לשאתה, וממילא מותר היה לו לאכול מלחם הפנים... (בשם אדמו''ר רא''מ מגור זצ''ל).

''ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם'' (כב-לב)
מיד לאחרי זה נאמרה מצוות המועדים: ''אשר תקראו אותם מקראי קדש'' – כי הודות לזה שבני ישראל הינם קדושים בעצם מהותם, שהיקנה להם ה' יתברך את כח הקדושה, מסוגלים הם לקדש את המועדים ולהשפיע קדושה על הימים שבית דין קובעים אותם ליום טוב... (חידושי הרי''ם ז''ל).

ונקדשתי – מסור עצמך וקדש את שמי וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושים לו נס (רש''י). למה פירש רש''י טעמו של דבר, לפי שאין עושים לו נס, ולא אמר פשוט – משום שצריך למסור את הנפש לשם שמים? ברם, אליבא דאמת הלא על ידי נס מתקדש שם שמים, ואם כן הרי יתכן אמנם שהוא מתכוין לשם שמים, כי יתרחש נס על מנת שזה יגרום לקידוש ה' – על כן היה צורך להזהיר על כך, שלא לכוין אפילו כוונה כזאת, משום שאם מוסר אדם נפשו על מנת שיתרחש נס – אין עושים לו נס ואיננו משיג המטרה, אם כן הרי מוטב אם יעשה זאת פשוט לשם שמים, כי אז עלול גם להתרחש נס ויתקדש שם שמים... (שפת אמת).

''מועדי ה' ... אלה הם מועדי ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון'' (כג-ב, ג)
שבת היא כעין הקדמה למועדים, שכן אמרו חכמינו: ''אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין'' (שבת קי''ח) – הרי אז לא היתה מתבטלת הסמיכה של בית הדין בירושלים ואפשר היה להוסיף ולקדש את החדשים. יוצא איפוא שקידוש המועדים תלוי בשמירת השבת... (מלא העומר).

הן פתחה הפרשה בענין מועדים, ולמה עברה לבסוף לענין שבת? אמר על כך הגאון מוילנה ז''ל, שהכתוב מתכוין כאן גם למועדים; שהרי ששה ימים טובים הם, לפי התורה, שמותר לעשות בהם מלאכת אוכל נפש: שני ימים של פסח (ראשון ושביעי), יום אחד של שבועות, יום אחד של ראש השנה, ושני ימים של סוכות (ראשון ושמיני). לפיכך קבעה התורה כלל לגבי כל המועדים הנמנים להלן בפרשה: ''ששת ימים תעשה מלאכה'' – בששת ימי המועדים מותר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, אולם ''וביום השביעי שבת שבתון'' – ביום השביעי של המועדים, שהוא יום הכיפורים, אסור לעשות מלאכה אפילו לצורך אוכל נפש, שכן הוא שבת שבתון... (שם משמעון בשם הגר''א).

''וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם... ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה'' (כז-כא, כב)
עליכם לחוג את חג השבועות, חג קבלת התורה, לא רק על החוקים אשר אילולא התורה לא היו ידועים לכם כל עיקר, אלא גם על המצוות השכליות, כגון צדקה לעניים ורחמים על אומללים, גם כן יש להודות ולהלל להשם יתברך, שציווה זאת בתורתו הקדושה. כי הנסיון כבר הוכיח, שבלי אמונה באלוקים עשוי האדם להפוך לחית יער, ללא זיק של רחמים, אשר בגלל אנוכיותו האישית או הלאומית יעשה את המעשים הנתעבים והשפלים ביותר. רק משום ש''אני ה' אלוקיכם'' תשמרו גם את המצוות שהן ''לעני ולגר''... לפיכך עליכם לקרוא לחג השבועות מקרא קודש אפילו לגבי מצוות של ''ובקצרכם''... שכן אילולא קבלת התורה לא הייתם שומרים אותן... (משך חכמה).